בהחלטת האומות המאוחדות, בכ"ט בנובמבר 1947, יועדה ירושלים להיות עיר בינלאומית. המשמעות שהיא לא תהיה שייכת לאף מדינה, אלא לפיקוח של מדינות או ארגונים בינלאומיים זרים. האם יהודים היו יכולים להגיע לסיטואציה של ביקור בירושלים הבינלאומית?

הערבים לא קיבלו את החלטת האו"ם. אם הערבים היו מקבלים את תוכנית החלוקה, ירושלים לא הייתה חלק ממדינת ישראל ולא הייתה עיר הבירה! למחרת ההחלטה באומות המאוחדות החלו הערבים התושבים המקומיים את השלב הראשון במלחמת העצמאות (בשלב השני, למחרת הכרזת העצמאות, פלשו 5 צבאות סדירים של מדינות ערביות על מנת להכריע את המלחמה). בדיעבד, הערבים הפסידו את המלחמה, וכ-10,000 קמ"ר שטח.עבד

בן גוריון החליט שהוא לא משאיר את ירושלים בידי זרים, אלא מחבר אותה למדינת ישראל החדשה. משך כעשרה חודשים הוטל רובו של הכוח הלוחם של הצבא הישראלי החדש ללחימה על הדרך לירושלים ועל ירושלים עצמה.

לאחר כשנה מתחילת המלחמה נחתם הסכם הפסקת אש בירושלים, בין 2 מפקדי גדודים, משה דיין וקצין הלגיון הירדני עבדאללה א-תל. ירושלים חולקה בין מדינות ישראל וירדן, וירושלים המערבית חוברה למדינת ישראל.

"לובשי חול וחגור וכבדי נעליים
בנתיב יעלו הם, הלוך והחרש
לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים
את עקבות יום הפרך וליל קו האש"

(מתוך "מגש הכסף" - מילים: נתן אלתרמן / לחן: נחצ'ה היימן / שר: יהורם גאון)

זו המלחמה הכי קשה לעם ישראל בעת החדשה. אין מדינה, אין צבא מסודר, עולים חדשים רבים, 5 צבאות ערב, המלחמה הכי ארוכה (שנה וחצי). ב-1947 כשפרצה המלחמה רוב היישוב בארץ סבר כי הולכים למהומה נוספת כמו שהיה ב-1936. אף אחד לא סבר כי המהומות יתגלגלו למלחמה כזו, אף אחד ביישוב לא היה מוכן לכזה דבר. פרט לבודדים ובניהם דוד בן גוריון, שהבין כי מספר הקורבנות הוא שונה. אם ב-1921 היו 43 הרוגים, וב-1929 היו 133 הרוגים ובמאורעות 1936-39 היו 495 הרוגים, הרי שבמלחמת העצמאות מדובר כבר באלפים. שילמנו מחיר דמים, נהרגו כ-6000 יהודים בכל המלחמה. הם מהווים 1% מכלל האוכלוסייה בארץ (600,000 איש) וזה פי שניים קורבנות ממלחמת יום כיפור! (לפרופורציה, אם אנחנו היום 6.5 מיליון יהודים, זה אומר ש-65,000 יהודים נהרגים במלחמה...). רמה כזו של הרוגים זה דבר בלתי נתפס. סיכון קיומי. אף אומה לא שילמה מחיר בפרופורציה כזו. אם ניקח את ארה"ב, 1% היום הוא מעל 2.5 מיליון תושבים. אף אומה לא עברה הפסד דם בסדר גודל כזה. 2000 הרוגים מתוך ה-6000 היו אזרחים.

הקרבות על הדרך לירושלים ועל העיר עצמה במהלך מלחמת העצמאות היו קשות וארוכות. בסופם חוברה ירושלים למדינת ישראל הצעירה.

הסיור להלן מתאר 3 נקודות, המציינות אירועים חשובים במלחמה על ירושלים במהלך מלחמת השחרור.

שלוחת שיירות, הדרך לירושלים

איך מגיעים - ירידה לדרום מכביש 1 לכביש 3955, לכיוון שרש ובית מאיר. לפני בית מאיר ירידה רגלית צפונה לדרך עפר עם סמ"ש ירוק. הליכה מתונה באורך של כ-1.5 ק"מ, עוברים את משלטים 16 ו-21, התצפית מעט מערבה למשלט 21. הדרך תביא אותנו לתצפית מעל כביש 1. (יש להשתמש במפת סימון שבילים מס' 9).

ניתן לראות משמאל, ממערב, את השפלה לכיוון תל אביב, ומימין, ממזרח, את הדרך לירושלים.

ירושלים איננה חלק מתוכנית החלוקה של האו"ם בנובמבר 1947. דוד בן גוריון אמר: "יש ירושלים ללא מדינה, אך אין מדינה ללא ירושלים". המערכה על הדרך לירושלים, זו הדרמה הגדולה ביותר, אם ירושלים תיפול, זה סוף המפעל הציוני. כל עוד יש סכנת מעבר לירושלים, בן גוריון לא שולח אף אחד לגזרה אחרת. כול המשקל על ירושלים. אילו הערבים היו מצליחים לכבוש את הכביש, 100,000 איש, שישית מהישוב, היו מנותקים, היו נכנעים.

מתחתינו כביש 1, שהיה הדרך היחידה לירושלים בתחילת מלחמת העצמאות. עקב כישלונו של עבד קדר אל חוסיני במתקפה על גוש עציון, הוא מבין שהדרך לירושלים עוברת בין כפרים בשליטה ערבית, וקל לשלוט על הדרך. בזמנו הדרך הייתה מאוד צרה וקשה לנסיעה והתנועה הזדחלה. למטה בשיירות היו יהודים, למעלה על הגבעות היו ערבים, ששלטו בקלות עם מעט נשק על הדרך. כדי לפגוע בשיירות לא צריך לעבור קורס צלפים. הלוחמים הערבים היו מתקבצים פה בעמדות ויורים לעבר המכוניות העולות לירושלים כמטרה נייחת, מלכודת מוות. ב-1948 נהג שיירות, היה כמו סיירת מטכ"ל, אין דבר יותר מפחיד ומסוכן מאשר הדרך לירושלים בתש"ח, כמו רולטה רוסית.

בחודש אפריל 1948 דוד בן-גוריון מרכז כוח חיילים מכול הארץ, מפקירים ישובים מהגנתם וחושפים חזיתות. המטרה הייתה לתפוס שטחים ששולטים על הכביש כדי ליצור פרוזדור לירושלים. כול שטח שיושם עליו יד יסופח למדינה היהודית. בן גוריון אומר שאם יישוב בצפון ייפול, זה לא נורא, אפשר לחיות עם זה. אבל אם ירושלים תיפול גם הישובים בפריפריה ייפלו. "הולידו את ההעזה", וזו הולידה את "מבצע נחשון". תפיסת שטחים ששולטים על הכביש כדי לייצור פרוזדור לירושלים, כלומר יוצאים להתקפה, ולא נשארים במגננה כמו שקרה עד עכשיו. כובשים את קסטל, קולוניה, חולדה, דיר מוכסין, דיר יאסין, אח"כ את סריס. שוחררה הדרך לירושלים!

מנזר סן סימון

איך מגיעים - מנזר סן סימון נמצא בשכונת קטמון בירושלים, ממזרח לשדרות ש"י עגנון, פינת רחוב מעלה זאב. ברכב בודד ניתן לנסוע ברחוב מעלה זאב עד המנזר עצמו, שנמצא בתוך פרק.

אנחנו נמצאים בגן מאד נחמד. צריך הרבה מאד דמיון כדי להפוך את פינת החמד הזו בירושלים לדם ואש ותימרות עשן ולנסות ולהיכנס לאחד הסיפורים היותר קשים במלחמת העצמאות. רוב התושבים הגרים במקום היום אינם יודעים מה קרה כאן.

כשרפול מונה לרמטכ"ל, נאם נאום במשכן נשיאי ישראל: ""לא הרחק מכאן, לפני 30 שנה נקבע בקרב כבד עתידה של ירושלים לחזור ולהיות בירת עם ישראל לנצח. הייתה לי הזכות לקחת חלק באותו קרב וכבוד גדול היום במקום הזה לקבל את כהונת הרמטכ"ל". מינויו לרמטכ"ל הוא שיא חייו של רפול, והוא מבטא בנאום בן 34 מילים על השתתפותו בקרב במקום. מי שמע על קרב סן סימון? הקרב הזה הוא אחת הדרמות הגדולות במלחמת העצמאות, הוא קבע שירושלים המערבית תישאר בידינו! שלנו תהיה השליטה על העיר. אם קטמון הייתה נשארת בידי הערבים, אין תלפיות, אין מקור חיים ואין רמת רחל. שכונות אלו היו בזמן המלחמה במן מצור בתוך מצור.

קטמון בשליטה ערבית. מאות מתנדבים מהגדוד העיראקי יושבים במקום.

ב-29.4.1948 לאחר החשכה, עולות שתי פלוגות מהגדוד הרביעי של חטיבת הראל (גדוד "הפורצים"), בפיקוד אורי בן-ארי ומרדכי בן-פורת, דרך עמק המצלבה. רפול ודדו, לימים רמטכ"לים, מפקדי מחלקות. הערבים מגלים אותם, מחכים שיתקרבו  ופותחים במכת אש אדירה, נפגעים רבים. חיילי הפלוגות מסתערים מול אש התופת. עד 2:30 בלילה מצליחים החיילים לחדור למנזר. הערבים לא היו מוכנים להשלים עם הכיבוש הזה, הם אינם מוותרים. ב-4:30 הערבים פותחים במכת אש אדירה. פגזים, מרגמות, תופת נוראית! בסמטה עומד משוריין ערבי ויורה אש, לא בכדי כונתה הסמטה "סמטת המוות". החיילים משיבים אש וזורקים רימונים, ערבים רבים נפגעים. במהלך הבוקר כמות הנפגעים נמצאת בעלייה, מתוך 120 חיילים, מעל 50% כבר אינם כשירים - הרוגים ופצועים, כמות הכוח הסדיר בירידה. הכוח על סף קריסה ויש אישור לנסיגה. יש נפגעים קשה וברור שלא יהיה ניתן לקחת אותם עם הכוח הנסוג, ואין אפשרות לסגת עם גופות. מתגבשת תוכנית לפוצץ את הפצועים קשה, על מנת שלא יפלו חיים בשבי, "מצדה בירושלים". דרמה ותסכול נוראיים. ברגע האחרון לפני הנסיגה נודע שהערבים עצמם בנסיגה ובריחה מהאזור, גם הערבים עם פצועים, הרוגים וחוסר תחמושת. קטמון הערבית בהתמוטטות. הנידונים למוות ניצלו, וירושלים המערבית בידינו!

אחד הלוחמים בקרב הוא יורם קניוק: "על גג המנזר בקטמון לחמו אישון באישון וחיכו כמו חיה פצועה ונואקת מי ימצמץ ראשון. הערבים מצמצו ראשונים וכך ניצלה ירושלים".

בגן, מאחור מצפון, לוח זיכרון עם שמות הנופלים בקרב.

בית העלמין בקריית ענבים

איך מגיעים – יורדים מכביש 1 למחלף חמד, ופונים צפונה לכיוון קריית ענבים. בית העלמין נמצא מזרחית לישוב.

זהו בית עלמין חטיבתי יחידי בארץ, מנציח את חללי חטיבת הראל, מכיוון שכאן בקיבוץ ישבה חטיבת הראל – פלמ"ח ומכאן יצאו כול הפעולות. לא כול חללי חטיבת הראל קבורים כאן.

המקום היה בית קברות אזרחי של הקיבוץ, ותך כדי הלחימה מצאו פתרון לקבורת חיילים באותו בית קברות.

אהרון שמי - ג'ימי מתכנן לבקש מאביו להקים אנדרטה לזכר חבריו ולהנציח את חללי חטיבת הראל. הוא מת ואביו מנחם שמי, מקים את האנדרטה. האנדרטה מזכירה את האריה השואג מתל חי. בתחתית האנדרטה חדר זיכרון בו מוזכרים כול חללי החטיבה. חדר הזיכרון נפתח בימי זיכרון.

החיילים מתמודדים כול הזמן עם המוות. "מספרים על ג'ימי שעבר באחד הלילות עם יחידה ליד בית-הקברות, וממעלה הגבעה ראה חברים מהמשק נתונים בעבודת חפירה. החיילים נתחלחלו. "את זה מכינים בשבילנו!" מחשבה זו ננעצה בראשו של כל אחד. "היי שם! אתם! עבדו שם מהר! היו מוכנים! אנו כבר יצאנו..." צעק ג'ימי למטה, בכוון לבית-הקברות". (מתוך "חברים מספרים על ג'ימי"). "בום בום בום – קרב הראל" ע"י חיים חפר, השיר מספר על הלמות הפטישים, הכורים קברים, ועל הרוגי קרבות נבי סמואל, קסטל, סן סימון ולוחמי הדרך על ירושלים, שקבורים כאן.

רפול כשהייה רמטכ"ל, עדיין זוכר את חיים פוזננסקי לטובה, פוזה היה מ"פ בחטיבת הראל ונהרג בקרב על נבי סמואל, והוא אחד מהקבורים בבית העלמין. "פוזה הוא דמות נערצת! פוזה גרם לחיילים רבים להרים ראש, להמשיך, לוחם גדול, אמיץ. אנשים הלכו אחריו. אילולא פוזה, לא הייתה דרך, אילולא דרך, לא הייתה ירושלים, אילולא הייתה ירושלים, לא הייתה מדינה".

בבית קברות זה אנו רואים תופעה ייחודית, חלק מהורי החללים נקברים כאן ע"פ בקשתם. הם מציינים על מצבתם כי הם "ההורים של...".